ירושלמי- על אכילה קדושה

יִהְיֶ?ה כ?ּל־פִּרְי?וֹ קֹ?דֶשׁ הִלּוּלִ?ים"

מכאן למדו חכמים שיש לברך על הנאת אכילת הפירות.

לשון הבבלי (ברכות תחילת פרק שישי, ובדומה לזה בירושלמי שם): "תנו רבנן: 'קדש הלולים לה'' – מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם. מכאן אמר רבי עקיבא: אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך."

בהמשך הסוגיא אומרים בבבלי: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר: "לה' הארץ ומלואה". רבי לוי רמי: כתיב "לה' הארץ ומלואה" וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"! לא קשיא! כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה." רש"י: "לאחר ברכה - הרי היא לבני אדם."

הברכה מאפשרת לאדם לעבור מהתיחסות עליונה של "לה' הארץ", להתיחסות תחתונה, אנושית יותר, של "והארץ נתן לבני אדם".

בסופו של דבר, כאשר האדם אוכל מהפירות, משל בני אדם הוא אוכל.

לעומת זאת, בירושלמי אומרים כך: "כתיב 'לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה' – הנהנה כלום מן העולם מעל, עד שיתירו לו המצות (=הברכות)."

ביאור הירושלמי: כל מלואו של עולם הוא של ה', וממילא הוא אסור בהנאה, כדין מעילה בהקדש. אבל כשם שבקרבן זריקת הדם מתירה את הבשר לאכילת הכהן או הבעלים, כך הברכה מתירה את המאכל לאכילת האדם. הדימוי של הפרי להקדש, מעמיד את האכילה כאכילה משולחנו של מקום.

בירושלמי לא מביאים את הפסוק "והארץ נתן לבני אדם" בהקשר של האכילה, אלא רק את "לה' הארץ ומלואה". גם האכילה היא כהמשך לתפיסה של "לה' הארץ ומלואה", כי הוא כאוכל משולחן גבוה, משל ה'.

יש לציין, שגם בבבלי מדמים בין אכילה בלא ברכה למעילה, אבל עם שינוי קל: "כאילו נהנה מקדשי שמים".

לסיכום: לפי הירושלמי, גם כשאוכלים זה מתוך "לה' הארץ ומלואה", כי הברכה מתירה לאדם לאכול משולחנו של מקום. והאוכל בלא ברכה מעל. לעומת זאת לפי הבבלי, על ידי הברכה האדם רשאי להתייחס לפרי כשל בני אדם, ומתוך כך לאוכלו. האוכל בלא ברכה, הרי הוא בכלל "לה' הארץ ומלואה", ולכן הוא כאילו מעל.

סוגיית הירושלמי, מדגישה לנו שניתן להתייחס לאכילה, לא רק באופן של קיום הגוף, בשביל שיהיה לנו כח לחיות ולעבוד את ה', אלא באכילה עצמה יש קדושה. ומאירים בזה דברי הרב קוק זצ"ל באורות הקודש:

"המאכל של ארץ ישראל מקודש בפנימיותו, ואינו מגושם כי אם בחיצוניותו, אבל ממאכלי חוץ לארץ צריכים להזהר. ולפי רוב הצפיה לארץ ישראל מתעלה המאכל שבחוץ לארץ גם כן.

וזהו סוד הזכרת ירושלים, בעל נהרות בבל או בשיר המעלות שובה בכל סעודה. צפית ארץ ישראל, הבאה תכף למזון, מעדנת את המאכל שבחוץ לארץ ועושה אותו קרוב לעילוי של ארץ ישראל."